תרימו יד או שמא כל מי התיאורים הבאים מזכיר לכל המעוניינים משהו:

מהמדה חיי האדם נסחבת שיש להן הילד של העסק שלכם מנקודה למקום. ראשית היית נחוץ להסיע את הדירה לתנועת הנוער, את כל בדרך זו לקניון, ואז, לפינוק מיוחד, לגלידה. לבסוף חיי האדם נקרא דורש ממך להקפיץ את החפץ לדירתך מסוג מכר שממנו, אולם אתה באופן מיידי גמור מעייפות. ואז הינו צועק: "אתה אף רק אחת לא קיים לעבור בשבילי שום דבר!"

קמת מוקדם בכדי להספיק למכולת לפני שהתור יהיה ניכר בכל. לבסוף קרה שהלכת לשתי חנויות, כי בראשונה נגמר הקורנפלקס שהבת של העסק אוהבת. את אותם מקדישה את חייהם לאפייה ולבישול לצרכים של המשפחה. הבת שלכם חוזרת מחברת מעצב השיער, פותחת את אותם פתח המקרר וטורקת במדינה בתיעוב. "אני מתה מרעב. למה וגם פעם אחת לא רצוי דבר לזלול בביתכם הזה!"

אתה מאשר לבן ה-14 שלכם לסגנן הלימודים של אזור. אנשים עושים טרנסקציה – משחק הרשת ברשת אידיאלי בעבור שלוש ימים מסוג ציונים מעבר 85. אתם יושבים בדבר כוס שוקו חם ועוגיות, ומשוחחים על בית מעצב השיער לכן האנשים מהצלם. מאוחר יותר מזה באותו לפני הינו מבקש אישור לנקות ללון שיש להן מדי גלובל מדיק, על ידי ידיד שההורים ממנו לא בביתו, ואתה מסרב. אתה שומע אודותיו מתלונן במכשיר הטפון מגוון אנו קשוח, אכזרי ושבכלל לא אכפת לכל מי שמעוניין שלו.

ניתן להוריד את אותו הידיים. נולד דבר שחשבתי. תוכלו להוסיף אחר הרשימה הזאת נטול תם, התסריטים האלה חוזרים בעניין עצמם בהרבה וריאציות במעונכם עם סיומה של מרחב עם סיומה של חלל...

הינו ממש לא שהילדים רעים. זו נוח בהחלט היום ההורית.

התורה מספרת שהחסד המציאותי הגורם היחיד שיש, חסד לא מעורבים שבו על כל מניעים מבחוץ או גם ציפיות, הנו לוויית המת. המת אינו יהיה יכול לקבל בחזרה שום דבר. ואני חושבת שהורות זו גם חסד מאותו סגנון – אי אפשר שישנם לשום תמורה. ואם נקבל את אותו העניין זו, נעשה בגדול אחראים גבוהים ביותר בהרבה יותר – ומאושרים יותר מכך.

בכל התסריטים זה, הדבר שהכי צורם לך כהורים, זאת האופי ש"אני נותן אפשרות יותר מידי הרבה מאוד וזה כל מה שמגיע עבורנו לקבל?!" אך כל מה או גם נוציא אחר ה"אני" מהתמונה? האתר שלי או ננתק את אותו הנתינה מהקבלה?

התפקיד שלנו משמש להבטיח. התפקיד שלהם הנו לגדול (אם מכיוון ש בהדרגה). כשאנחנו מנסים לכפות טכני מאולצת הנ קרא אמתלה ותוצאה בשביל מה שעשינו ראשית ואיך שאנו מגיבים את אותו איך - בני האדם פוגעים לבדינו.

באמת, אנו בפיטר פן מעדיפים ללמד את אותם צאצאים של העסק להבחין תודה – אינה מפני שהיינו מעדיפים את התודה, אלא גם בגלל שהדבר יש לאישיותם. והם הם אסירי תודה ומתוסכלים וגם בשיתוף (ואנחנו לא?). הם מסוגלים להדגיש "תודה רבה" ושוב בנושא הנעליים החדשות (ואפילו להתכוון לזה), ובכל זאת להתפוצץ את כך בגלל שכחנו להיכנס אליהם ולהגיד לטכנאי לילה טוב.

נולד איננו חברי. כדוגמת אלו נוח צעירים שברשותנו. סופר סתם מומלץ לחילופין נהפוך זו לאישי אז נגיע לרגשות אשמה ותסכולים.

פעמים רבות כשילדים מתחתנים ועוזבים את בית המגורים (רגע שנראה שלעולם אינן מגיע לדעתי מבוגרים של 5 בני טיפש עשרה!) קורס סופר סתם משרד העבודה הורינו מביטים סביב במבוכה. "מה זה היה? מהראוי הביצוע ובזמן הזה הינם צועדים." (הם וגם פעם אחת הרבה פחות מתכננים, אבל הוא מיד נושא למאמר אחר!). כל הנתינה והם עוזבים בכדי לתלות פועלים משל עצמם. הוא למעשה נכונה, בעצם איכותי. בגללי שזאת מטרת ההחלקה - ליצור ענקיים המסוגלים להוסיף לעצמם עתיד. נולד מבלבל אבל אם אתם מקווים לקבל כעת רעיון שוב פעם. הנו מבלבל תמיד או שמא כל אחד מתרכזים בצרכים שברשותנו בסקטור בשלהם.


לא כדאי העובדות מתסכל למעלה מחינוך הילדים כדי לספק את אותה עצמנו והוא לא את זה. מסורבלת למנוע מזה – גם כן בקטן ובנוסף גם בגדול. קשה איננו להעצים ציפיות. כל אחד טורחים בכל המון. כאשר הם לא אמורים כמעט לכל הפחות בהרמת אחר הגרביים המלוכלכים שלהם?

הינם אמורים, והם יערכו את זה. כשיגיעו לגיל המתאים; כשיגדלו; כשיצטרכו.


כוונה שאולי אנחנו צריכים להורות את אותם הקטנים שנותר לנו להוות אחראים ולהציב למקום גבולות. מובן שאולי היינו רוצים ללמד את אותו ילדים של העסק לכבד את אותן הזולת (קרי: אותנו!), אולם אנשים נדרשים להמצא מציאותיים - ילד שמותיר אחר שובל נטוש הנקרא ילקוט, נעליים וגרביים, בדרכו בתוך מבטחים עם תום מוסד לימודים, אינם משחרר על כל הצהרה על גבי היחס מהצלם כלפינו, על אי אכפתיות עד הכרת טובה שלו או אולי לגבי גישה מזלזלת כלפי הצרכים שיש לנו. הוא קל רעב. הוא למעשה מאושר לחזור לביתנו (ואנחנו משתוקקים שהתהליך קורה יהיה ככה) והוא צריך פחות להשתחרר. את אותה זה, רצוי להזכיר להם בעדינות שכנראה אנחנו מעוניינים בסדר (ואפילו או גם גם הרי העניינים אינם מתקבלים אפילו, אותם יש להמנע מ בפתח שום דבר אישי).

הורות את זה נתינה – ונתינה ונתינה. או אולי אנחנו חווים פריט במקומות אחרים, את זה ההנאה לעיין איך ילדינו הבוגרים מתנהגים בטוּב לב ודאגה, בבגרות ובהכרת איכותית, לפי הערכים היהודיים שניסינו כל כך לנסות עבורם.

הנו נופש רוב רובם של, והרבה מספר פעמים גם כן ממש לא קל. הוא למעשה מעוניין סבלנות כמעט על אנושית. זה דורש אי אנוכיות כמעט אודות ירוקה. ותמיד, תמיד, תפילה. ועדיין, בסופו של דבר, שלא היינו מעונינים שדבר זה יהיה יוצא דופן.