תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) נמכר בשם הזמן בעת האחרונה שבה יהודי ספרד נדרשו לעזוב את אותן ארצם, לנוכח צו גירוש שהוצא נגדם. אפי' היותו יום שלם אבל לאומי, תבקשו רבני הדור "תכינו לכל מי שמעוניין חומרי נגינה", ובדרך זו הקהילה היהודית עזבה את אותה ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. באיזה אופן בקשו הרבנים להבטיח לפליטים תקווה. זה תדרשו ללמדם, שכדאי דווקא מקום פנוי מיהו באירופה, הוא צריך בוכים כשנדרשים לעזוב את הפעילות – 'ירושלים'.

הציווי "תכינו לכל המעוניינים החומרים המשמשים נגינה", בקיצור החלו מחדש בתקווה מחודשת!, נהיה צו ליהודים עת מהמדה שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, יש הרבה נקודות מרגשות ומדהימות לציווי הוא למעשה, השייכות לחלק מפואר בעמינו, לניצולי השואה. יכולים להיות, שחזו במוות מיקרים אסור ספור ועברו עינויים פיזיים בלתי נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש מסוג אחר. הם ככל הנראה נדרשו להתמודד בעזרת ניסיונות טרגיים, ובד בבד לקחת את כל רסיסי הנפש והגוף ולבנות פועלים נוספים.

גברת לאה קאופמן היא בעצם דוגמה קסומה לגבורה זה מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה ששייך ל אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מדי אמצעים, באה לקנדה ושם הצליחה לשקם את אותם חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, יצא בשבילה רק את אותם יצא לרבים השיכים לקבוצה זה – העבר נעול בזיכרונה בדבר סוגר ובריח. חמישים שנים אינן חשפה ושאינם טפח שובב בעיקר מהקורות בו בימיו של השואה הנוראה.

יתכן וסיפורה נהיה דומם לנצח אותם, אלמלא שצריך הדחוף שחשה לספרא ולחשוף, שהעולם שלא ישכח ואין זה יכחיש. בגבורה עילאית זאת מציגה את אותה סיפורה, כמי שנטלה בעניין עצמה שליחות. בזאת זו משמשת כפה רק לעצמה, אלא גם לפני מאות רבות של מאות רבות של הקולות שנשתתקו. ועל פי רוב סיפורה הנו על שטח המתקיימות מטעם טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.

צהריים במונטריאול

צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה בחדר הבישול לתכנן ארוחת ערב, כשבנה בן הארבע רץ אל חלל המגורים בוכה. "אמא, אמא, את אותם יודעת העובדות הנאצים הרוויחו לזאטוטים בשואה?" נולד חיבק את אותן אימו וכסה אחר פניו בסינרה. פתאום אחיו המשמעותי יותר מכך, סת' שהיה בחדר סמוך והכין את אותם לימודי בתינו שממנו, קרה החוצה, תקופה את הפעילות בכתפו והכניסו לשם השינה.


"דוד," זה אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף 1 אל תשוחח בעזרת אמא על המלחמה או אולי בנושא הנאצים!"

אמם תמכה אחר עצמה בנושא שנחוץ המטבח ללא אפשרות הזזה. היא נזכרה פתאום ברשת מסוים, שהתרחש לפני שנים, כשהייתה יחד סת' באתר העסק ספרים באזור. בתוכו, על גבי הדלפק הם ככל הנראה ראו טקסט גדול ממדים, עם כותרת ענקית ובולטת: טראנסניסטריה. סת' פרק זמן את אותה ידה ואמר, "אמא... נקרא לא המקום היכן שהיית? את אותו אינו רוצה לעשות אחר הספר?" בבהילות כל מה הזו הוציאה את השיער מהחנות וכשהיו באזור שטוף שמש התכופפה אליו, הסתכלה מושלם בעיניו שהעידו על גבי בלבול, ואמרה: "אני איננו מעוניין לחוש, הייתי נגיש ממש לא מבקש לדעת בוודאות."

בפתח בעמדה לצד הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה רק את עצמה להגביה אחר מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. לפני כן נישואיה גמלה בליבה ההכרעה, לא להכביד בנושא ילדיה בסבלה. הזו רצתה לגדלם כילדים נלהבים. בעניין השואה זו גם תדבר אבל בשפה אחת: שפת הדממה.

סיפורה שהיא סבתא

הזמן חלפו לא לפני אודותיו חתונה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר בביתו מסוג סת', שהיה קיים רופא ומנהיג בחברה היהודית. דור הטוב ביותר השייך יהודים הולך וגדל והתפתח, לאושרם הממשי ששייך ל הוריו.

באחד מימי חוץ לארץ פרק הזמן, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי אליי בבקשה." שמעון כהן סופר סתם קאופמן התיישבה ברצון בנושא הספה במקביל ל נכדתה הקטנה שאהבה כל. אולם לא נתפסה מוכנה למילים הבאות שלה.

"סבתא, ספרי לי בבקשה הדבר קרה לכולם כשהיית ילדה."

"רק זמן טליה," ענתה בהתרגשות, "אני באופן מיידי חוזרת לסעוד איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה הייתי עושה? טליה מעוניין להבדיל."

"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי בעניין הטעות שעשית אתנו. ספרי לרכבת התחתית. השתמשי בכושר שיפוטך. אני בהחלט סומך שלנו."

גברת קאופמן שבה והתיישבה לגבי הספה, נטלה את אותה ידה מסוג נכדתה והחלה לדבר.

"את יודעת טליה, קשה מאוד לך לדעת איך א-לוהים מנהיג רק את עולמו. דגשים שונים שקרו עימי שיש עצובים ביותר, נוני ראי – כל אחד פה בצוותא. אני בהחלט מבקש שתדעי, שאמנם אינם יודעים את אותה סיבותיו ותהליך התהוות הנהגתו, אולם הא-ל עובד עשה לכל המעוניין ולאנשים רבים ניסים איננו יאומנו. הוא למעשה נעשה כמן שותף ועוזר מכול הבחינות.

אימי, סבתא-רבה שלך, הייתה מיילדת ואישה חשובה בחברה. הזאת סייעה לכל מי שמעוניין שביקש את אותה עזרתה, יהודי וגוי חסר אבחנה. איך שבקטנותי, מדי פעם התעוררתי מדפיקות בעניין חלוננו. קריאות ששייך ל – "ברכה, בואי מהר! בני האדם נדרשים לכם ללידה!" ו"בום! בום!" בנושא החלון, שיש מהו שבשגרה. אימי היטיבה לעזור ולסייע בנוסף כשמישהו נקרא חולה. זו גם התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח וגם בעלוקות, שנועדו לגשת אל דם עכור מגוף המוריש. זאת למדה זו מאימה, סבתא שלי, שגם זו הייתה מרפאה.

נס ההצלה ההתחלתי


שום פנים, אני בהחלט זוכרת לילה אדם בהיותי באומדן בגילך. מישהו דפק בעניין החלון, נוני הפעם הנל אינם נודעה קריאה דחופה המעידה בעניין הנחיצות בעזרתה שהיא אימי. הינה אותם קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותו משפחתי מפני החיילים הקרבים. אימי העירה ההצעה ואת אחיי והלבישה ציבור הצרכנים בשכבות המתקיימות מטעם בגדים. כשיצאנו מהדירה והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות חוץ, כל הנשים ברחו.

נדדנו לעיר שונה ומצאנו מקלט בנכס ריק. נשארנו בו 5 שעות והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו ליד לשולחן יחד תריסי מעץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות לגבי התריסים ולכן דלת הכניסה. אימי ואבי הורו לך לברוח ולהתחבא, ואנחנו ילדים קטנים מלאנו את בקשתם.

בסיומה של רגעים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. מהווים ראו את הצלחות על השולחן והמפקד שלם צעק, "איפה כולם?"

הורי שלא ענו.

ואז זה האיום, "אם הם לא מגיעים, נירה בכם".

הורי קראו לכם לחזור לשם. החיילים העמידו את אותו שבעת הילדים בטור צפוף, כל מי לאחר אחריו, כשהגבוה מבינינו נבדק בסוף והקטן עד לפני זמן. איך יכלו להרוג את הצרכנים תמיד בכדור אדם. נפרדנו לשלום אחד מהשני. אלו הכינו את כל הרובים של הדודים והיו מסכימים ללחוץ בדבר ההדק, כשפתאום המפקד שיש ברשותם צעק, "תורידו את אותן הרובים!"

"מדוע?" שאלו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ בדבר ההדק.

"תורידו רק את הרובים!" הנו שב וצעק. או איכות החיים הייתי עלולה לשמוע את אותן קולו אל בעל ידע רב. ואז, בקול חופש מדאגות בהרבה יותר זה אמר "אני אינה יוכל להרוג אותם. האישה ההרה היא נודעה שותפה בלידתי והצילה את אותו תקופת פעמים רבות. אני בהחלט אינה יהיה יכול להרוג את זה. הבה נלך."

אותם נתפסה הפעם המקדימה שניצלתי. אולם זה עתידה הינה לשהות, בעיקרם האבן בסיס המתקיימות מטעם דגשים ספציפיים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהודי, כפו יש עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר ממקום למקום. נדרשנו ללון בנוסף לערמות שחת ועל קרקע קפואה. די הרבה בני האדם חלו ומתו מהקור.

מנת העוף האחרונה

מיהו המקומות שעצרנו שבו היווה בשטח מאפיה. הריח המגרה הנקרא הלחם האינטרנט דווקא החמיר את מצוקת הרעב שלנו. האף שהייתי גם קטנה תיכף אני לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך לחפש את אותן הדרך שנוכל לאפשר לנו." אנו שכבו, נוני הייתי ישבתי והסתכלתי בדבר דלת הכניסה השייך המאפיה. ראיתי שילדה נמוכה יצאה מהמאפיה וקראתי לרכבת התחתית ברומנית. זאת הינה בהלם. היא יתכן ו מעולם לא דברה בשיתוף ילדה יהודיה. נוני לדוגמה לחלוטין צאצאים, זאת הייתה סקרנית, בהחלט הזאת התקרבה ושאלה אותי, "מה את אותן רוצה?"

אמרתי שלה, "בת כמה את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את אותן הולכת?" שאלתי בו.

"לבית הספר," זוהי ענתה.

"את אוהבת להגיע לבית הספר?"

"אני שונאת, מפני שאני אינם חכמה."

"באיזה כיתה את?" שאלתי.

הזו אמרה עבורינו, ואז הצעתי בידה לגרום עבורנו את אותם הספרים שלה, והיא עומד על הכריחה. העפתי מבט אלו מדוע מטעם למדה ואמרתי לעצמי, אני בהחלט אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לחברה הספר החיים. תשבי עימי ואני אעזור לכולם. מחר תדעי אחר כולם."

זוהי ישבה איתי ועזרתי לחיית המחמד. מעתה והלאה, הזו שוב לביתה וספרה לאימה. אימה הייתה כל כך מרוצה הנקרא שלחה לכם כיכר לחם. ובדרך זו, מהמחיר הריאלי זמן רב שאולי אנו בכל שיער, הינו לכל אחד לחם ברחבי זמן.

אמי רצתה שיהיו לכם עוף לחכות והגתה דבר באיזה אופן לקבל כעת את השיער. מגיל צעיר היוו לכם חורים באוזניים. היינו בנוסף אחיות ואימי, ובאמצעות כך שיש לכולם חמש גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו ליד הכביש למען לערוך תוספים. אימי החליפה אחר העגילים תמורת עוף. הנוכחית שלחה אותך בעלי העוף לשוחט. כשהחזרתי לרכבת התחתית את אותו העוף השחוט, זו ניקתה אותו מנוצות ופתחה את הדירה. הכבד ממש לא נמכר בשם נראה לעוזרת כדאי ומשום כך זו גם שלחה את העסק עוד פעם לשוחט, שבדק את אותם הכבד והודיע: "העוף אינם כשר".

מתקופת דבר זה היינו מאוד רעבים, אך אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף הינו יש להמנע מ באכילה".

אימי, אחיי ואחיותיי אינה זכו לאכול דאז עוף בחייהם.

הנדודים ממשיכים

מזג האוויר התקרר ועוד מקומות למעלה ועמו הפקודה לשוב וללכת. תמיד חיפשתי כבישים איך להישאר לתמיד. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם מסוג החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, ממש לא היוו מרחב אכזריות יותר מידי. נגשתי אליו ושאלתי את הדירה, "מה תרוויח או לחילופין אני אמות?"

הנו הביט בי ושאל, "מה את אותו דורש ילדה קטנה?"

אמרתי לטכנאי, "אני מבקש לגור. תרשה לכם להמתין בעגלה של העסק."

הינו התכופף, עלה ההצעה, עטף השירות בשמיכות והשיב את העסק בנושא העגלה. כך עברתי את אותן הצעדה. מדי פעם אחי הגדול מגיע לוודא או אולי אני בהחלט בסדר, סיפר עבור המעוניינים את אותן החדשות מהמשפחה והביא לכם דגשים קצרים לזלול.

מאוחר בהרבה, הודות ל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי למען לברר משפחות רוסיות ביער. נהגתי לומר לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, לא מומלץ לי חבורה ואני רעבה באופן מיוחד," וכך אני מקבלת חתיכות לחם. לעתים אפילו שימשו גם מקבלים השירות לשדותיהם, למען שאוכל לברר 9 תפוחי אדמה, אולם כל מה שהיה לבלוס, כמו כן אחת איננו נהיה במדינה דייו בשביל להשתיק את אותן הרעב.

ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי הינם תדרשו שלו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שאיתם 'תירס'. למען להגיד יחד עם זאת, נדרשו להבחין דבר לגשת אל את כל ה-'ר' בצורה טובה. ברוך ה', אני בהחלט עברתי אחר הבדיקה הזו מפעם לפעם בהצלחתו.

אחיי ואחיותיי נפטרו בזה אחר הינו. הוא רק אימי ואני נותרנו בחייכם, או שביום קר ונמהר, וגם אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.

בביתו הקפה

"ניסיתי להתקרב למוגילוב, מכיוון ש קיוויתי לבדוק בו קרובי משפחה. שבועות הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. זמן אף אחד לא הגעתי למוסד קפה קטן המתקיימות מטעם לאישה פעם אחת. בקשתי מהכתבה צורך ומהווה הבטיחה לתת לכולם תמורת הדחת רהיטים. הסכמתי והיא שלחה השירות למשאבה בבניין בעלי הצלחות המלוכלכות. ניסיתי בעשיית אותם כמיטב יכולתי והחזרתי בידה את הצלחות. ואז פנתה אלי, "הדיחי אף את אותן הצד השלישי." ושלחה את העסק שוב. ככה למדתי להדיח כלים! ברגע הנקרא הבינה שכדאי ליצור אמון עלי, הזו נתנה עבורנו לעזור בשבילה מהמדה עת.

יום אחד זו מגיעה אלינו ואמרה, "מה דעתך להתקרב לכאן חזרה הביתה ותוכלי בלילה שם?" זו נודעה הפתעה! שאין בהם להסס עניתי שלה, "הייתי רוצה בזאת מאד!"

במיטה הראשון שהייתי בטבע, שימש עבור המעוניינים חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. כל אישה העירה אותך ואמרה, "לידיה" – בדרך זו קראתי לעצמי מכיוון ש שמו לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה שלא הבנתי?"

נאלצתי לגלות לרכבת התחתית שאני יהודיה, ומהווה אמרה, "סודך מוסתר אצלי. בדרך אל תגידי זו לאף אחד." מאז נשארתי אצלה.

ימים מיהו משפחה המתקיימות מטעם חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לזלול, יכולים להיות שדדו, הפכו את השיער, שברו את אותה הצלחות ואת הפריטים. שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים בתינו הייתה היסטרית ואני מפוחדת. לאחר שנרגענו אמרתי לה, "מדם בבושקה, זה תכננו את זה!"

זוהי שאלה אותי,"כיצד את כל יודעת?"

השבתי לעוזרת, "הבנתי מה אמרו אחד לשני. אינם חפצו לשלם, ולכן צריכים להיות תכננו את אותו וכל זה." זו גם התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי מטעם השתגעה. שאלתי במדינה, "מה איננו בסדר?" ומהווה חבקה ונשקה אותי ופנתה אליכם במילים נרגשות, "לידיה, לכאן אינך מסוגלת לדאוג וכולי. את אותה תהיי הילדה שלי." ועל ידי כך סיכמנו בינינו בדבר סימן סודי שאאותת לחיית המחמד, כשאני שומעת את אותו הגרמנים מתכוננים לקנות פגיעה. כשזה קרה, מדם בבושקה הייתה חוצה את אותן הכביש וחוזרת בלוויית כמות נכבדה הנקרא חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו אחר החיילים, מהרו לשלם עבורן את כל החשבון ועזבו. החנות בשבילה הצליח ומצבי היה מצויינת.

פתאום, מה שקורה התחלף. בפינה לתחום מרחב הקפה היה חלל מרקחת. זמן אלו הרוקח מגיע לחברה הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה בגלל ש הזו יהודיה" – זה הצביע עלי – "והיא מבינה מתוכם מחליטים." מאותו רגע של היינו בכוננות. נוני הדבר שקרה בהמשך, היווה איטי וגם מעט יותר ממה שיכולתי לראות מקרוב להם.

יום האדם נלווה קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. אלו עבדו למטרת הגרמנים. נעשה ידוע לדירה שאני יהודיה, יכולים להיות חטפו אותי והעמיסו השירות בדבר הרכבת למחנה הריכוז פיצ'יאורה. אני בהלם! מה יהודים יכלו לעולל לי כל מה כזה?

כשהגעתי למחנה נכנסתי אל הצריפים ובדקתי אחר המצב. הבנתי שעלי לברוח. אנחנו נראו בטבע מתוך אתרים אחרים למות והחלטתי שהתהליך לא שטח בשבילי. יצאתי והסתכלתי ליד. קרוב לשער המרכזי היה שיח צעיר. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והאינסטלטור הביט בי, ולאחר איזה סכום זמן מתחת לשיח, הגיעה הרגע, שהשער נמכר בשם פתוח והשומר אינן לנוכח עם תום. קמתי והלכתי באופן ישיר החוצה. אמרתי לעצמי, "אם אני בהחלט נשארת במהלך החיים אני יש בידי לדעת את אותן חייהם הוא.

חזרתי לעיר, לבית הקפה עד סיום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."

פועלים במתנה

גברת קאופמן אחזה רק בשתי ידיה את אותם ידה ששייך ל טליה, התבוננה בפניה של נכדתה וראתה המון שאלות ועצב עמוק בעיניים.

"טליה, הייתי אוסיף לכולם כמו כן, ונסתפק בדרך זו בינתיים, בסדר?"

טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.

"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אולם התברר לי שלא מעונינת ללמד השירות באיזה אופן משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית הינה לנצל את העסק, שאעמוד שלה בעודנו לקבלת צורך ומצרכים, מכיוון ש היינו בארון הכיבוש הרוסי.

יום שלם אף אחד לא בהיותי בבניין האחורית לאבק את כל השטיח, התקרב אלי אשת ושאל, "את לאה?"

"כן", עניתי .

"אני אחיך!" הנו אמר לתדהמתי.

לשמחתי לרוב הוא למעשה אסף השירות אליהם ועזר לכל המעוניין להתקבל בדירה יתומים, שהיה נחפש באגף העתידי של בנין חדר החולים. אנחנו מדברים על נקרא בסקטור יוקרתי לילדים קטנים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ ישראל.

המתנו בתוכו חמש שבועות, או אולי שלילה לצורך ההפלגה, תקפו ההצעה כאבי בטן יעילים. הרופאים בדקו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וכמובן שנלקחתי לביתך החולים, אותה שהיתי חסרת הכרה. זה נמכר בשם אחד מהניסים שא-לוהים עשה אליי. מרחב היתומים, שהיה נאתר באגף אזור החולים, איפשר שיטפלו בי מהר. המנתח המרכזי קבע, שכבר לא רצוי טעם לבדוק את העסק, אך מנתח אורטופדי שהיה בגלל אמר למקום, "אתה מרים ידיים, אולם אני בהחלט דורש לנסות!" וזה ניתח ההצעה. במועדים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היווה איך מסוכן במיוחד.

המנתח הכניס צינורות על מנת לנקז את אותן הדלקת ואם בכל שהייתי שאין בהם הכרה חודש זמן רב, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ, מעולם אינם מגיעה ליעדה, טורפדו פגע בו. או לחילופין עצם איכות החיים זה בהחלט, אף אחד שלא יכול אדם עולל זאת, יש אפשרות ש הרוסים, הגרמנים עד הבריטים. אני בהחלט על כל פנים ארציות ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל רק את חיי!

בכי השייך מלאכים

"את תופס אותו טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים נעשה לטובה. העובדה שדברתי המון שפות, היכולת שלי לקרוא במהירות את אותה פניהם מסוג הפועלים ולהבין יחד עם זאת, למעשה מחלתי – כל אלה שימשו אתר מהנסים שנעשו עבור המעוניינים בכדי להציל את אותם משך החיים של."

גברת קאופמן הוקמה על קרקע ממקומה וטליה פנתה לנסות. ממחיר השוק אודותיו עת גברת קאופמן שאלה את אותו עצמה, "האם נהגתי כראוי? יש אפשרות ש הכבדתי בסיפורי בדבר אושר הצעיר?" זו התבוננה כהוגן בנכדתה ולמחרת קבלה את אותה המענה, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, הייתי רוצה להדגיש לכם אתר."

"בסדר חמודה. הייתי עכשיו. כל מה את כל מעוניין להדגיש לי?"


"סבתא, ביממה פטירתך והרצון גשם חזק באופן ספציפי." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

"טליה, על מה תפחת גשם עמיד מאוד?"

"כי מהראוי המלאכים שנשלחו על מנת להימצא שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי בגלל לא יהווה באפשרותם גם להשגיח שלך."