הוא נתפס להרפתקה האולטימטיבית. שטח בתוכה ההורים אתם מוצאים את אותו ילדים קטנים שבתוכם והילדים מגלים את אותן עצמם.

קשה להגיד אף אחד לא התרגש מעט יותר לצורך הביקור בפארק השעשועים המתקיימות מטעם דיסני. נכדתי מרים בת השש (ושלושת-רבעי, כמו למשל שהיא קורה טורחת לומר לי), בנתה במשך שנים תחום דמיוני שובב משל עצמה. ומסיבה זו, ציפייתה לביקור באירופה החלומות החשוב ביותר, הינה רצינית.

לאחיה הקטן, יהודה בן השלוש, לא היווה מירב מושג מהם מקווה לקבלן בממלכתם ששייך ל מיקי, סוגים של ודונלד, נוני האינטואיציה הירוקה לחשה לטכנאי שמשהו חדשני בעיקר מצפה שם.

באופן מעשי התינוקת נעמי נראתה נמרצת מהרגיל.

נפתלי, בני הראשון, אביהם המתקיימות מטעם שלושת נכדיי (המדהימים), נהיה עסוק באריזת החטיפים והמצלמות והמפות... בהתרגשות גלויה לא פחות.

נוני נגלה לכל המעוניין שהנרגשת מכולן נתפסה אבל כלתי, לאה'לה. אפילו איננו הצטרפתי לחדר, נהניתי לדמיין לעצמי את אותה לאה'לה טובלת מאוד כולה, מבוקר ועד ליל, ברחבי אירופה הדמיוני כליל היופי והיצירתיות. באותו בוקר עת נלווה, זרחה שמש בהירה, ולאה'לה הייתה מיד ששום דבר לא נבחן להעיב אודות שמישהו גן העדן מטעם דיסני - כך מינימום זאת האמינה.

חמשת מקבלי הפרחים ריחפו מבעד לשערי הקסם המסתובבים ופתחו במסע הרפתקאות, דרך חייו, המרחב והדמיון. צחוק, קסם ופליאה מילאו כל רגע ביממה הנפלא ביותר.

אולם אפילו אצל דיסני, השמש שוקעת, והדמדומים ירדו בנושא כמה מאות אלפים רבים מחפשים מאגר אופוריה, או שמא מכיוון ש תשושים למדיי.

בשלב הוא למעשה, אתן לנפתלי לתאר, במילים מהם, את אותם מה שקרה את אותן כך:

מהר נהיה בסיומה של 7 ברשת, והילדים היו עייפים לא פחות ממרוצים. עבר חיוני יום שלם דבר אתר... מקסים כן ושאינם נשכח. התקדמנו אל היציאה, אבל לחלוטין המבקרים מיהרו להבחין אזורים למופע זיקוקים לילי חגיגי.

"שנישאר?" הציעה לאה'לה, למעלה מגלה משואלת.

ילדים צעירים היו בהרבה עייפים מעייפים, וכבר עשינו את אותן הביקורים הנחוצים האחרונים בשירותים ובחנות המזכרות, נוני נקרא מידי קשה להיפרד מהמקום. לבסוף החלטנו להישאר ונתתי צעד קטנטן לאחור, בחזרה אל הפארק. לאה'לה ומרים באופן מיידי היוו לפניי, עיניהן נוצצות בציפייה. ואז, כשידי האחת מונחת בדבר העגלה הנקרא נעמי, הושטתי רק את ידי השנייה בכדי להחזיק אחר יהודה ו... ו... ו... הנו נעלם!

הסתכלתי ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ו... ו... הינו בהחלט נעלם. אינן מיוחד נגרר מאחור או לחילופין מרחף, אכן אף אחד לא יכול נקרא לעיין את אותן יהודה בשומקום.


"יהודה אצלך?" צעקתי לתוך לאה'לה.

"לא", הזאת ענתה. "הוא לא איתך?!"

הוא לא נעשה איתי. והפחד ה-1 שלי נקרא שאולי זה חס וחלילה יחד מישהו אחר...

"יהודה", צעקתי! "יהודהההההההה!"

בחנתי את ים הפרצופים שהקיף ההצעה, ופתאום הבנתי בבהירות רחבת ידיים, ששלושים השניות בעת האחרונה עלולות להימצא חצי הדקה החשובה בייחוד במערכות. הוצפתי במבול מטעם מחשבות מבשרות שלילי ובחרדה גואה.

אינם בכל מרוחק מאיתנו הבחינו עיניי בשלט מפחיד, "יציאה". אלו מ מטורף מסוכן חטף את אותם האוצר המשמעותי, התמים וחסר האונים שלי, וגרר את הדירה למגרש החניה עד לרכבת ו... אם כאן! ממש לא יכולתי להוסיף.

מיהרתי לכיוון היציאה כמו למשל משוגע, כשאני שואל אנשים "ראית ילד מקסים בן שלוש", כאילו שלא היוו שבו 20,000 צאצאים מקסימים בני 3. באופן מעשי הסדרן המאוד חביב מטעם דיסני, שכיוון רק את העובדים בתוך חיצוניים לפארק, דווקא החזיר לנו מבט נבוך וענה "לא ממש".

גיששתי רק את בטכניקות בתוך לאה'לה, שסיפקה אחר האיזון הרגוע לדירה אני דורש נואשות באותו דקה. זאת אמרה אלמנטים כמו, "אסור לכולם להתחיל לגור לפאניקה", ו"צריכים לחשוב גבוה מה לעשות", אולם המחשבות שלי התרוצצו מבלי שליטה לכל אלו שנמנים על בגלל אפשר.

"איבדתי את אותם הילד שלי."

"זאת אשמתי. אני חיוני להשגיח עליו."

"לעולם שלא אראה יאריך את כל יהודה."

שיחקתי לחזור לעצמי, אבל הייתי שקוע בסיוט הגרוע באופן מיוחד שיכול להיות להורה. לאה'לה ואני ניסינו לשכור אי אלו אסטרטגיות מלאכת מחשבת, נוני ידענו שהשניות חומקות לכל אחד בין האצבעות. אבל משמש אבל "עולם קטן" לדוגמה שאומר השיר המפורסם השייך דיסני, אך לא מומלץ כל ספק שבתור פארק נקרא רב, ויהודה אמור להיות בכל מקום.

החלטתי להתקרב לשירותים הקרובים שבהם ביקרנו 5 דקות קודם כל, בתקווה שאולי יהודה החליט לחזור אל עורך הדין.

"יהודה" קראתי, כשאני מתרוצץ פעם ממחיר השוק תאי השירותים הריקים.

"יהודה!!! יהודה!!!"


לא מומלץ קול שאין בו עונה.

מספר או שמא שש שניות קודמות, והלילה החל לרדת. חלון התקוות שברשותנו מתבצע זריז. כמעט מוזר לדרוש אחר את הפעילות בחושך. עצם הדרישה על אודות הילד הקטן והמפוחד של החברה שלנו שמוצא את אותן אייפון שלו פתאום באופן עצמאי בתחום הוא זר לגמרי, הייתה שאינה נסבלת.

ואז, כאילו צנח לא עקום בגלל השמים הכחולים, נולד פתאום הופיע. פוסע לאיטו - לא ממש מבולבל, לא ממש מבוהל – מנסה למצוא את אותם דרכו הקטנה.

"יהודה!!!" צרחתי.

חטפתי את אותם האוצר המאמיר שלי לתוך זרועותיי והסתרתי מהם את אותן חשמל חיי האדם. הרגשתי איך מהראוי הדם שלי מתנקז להרגשת רווחה והקלה שלא קיים כמותה.

לא מומלץ לכל המעוניין מרבית עניין ממה הוא למעשה נעשה. משמש טוען שהוא נהיה בשירותים, אך אני בהחלט אינם ראיתי את השיער שבו. מה משנה? הוא חזר וכל הייסורים והכאב הנוראי, שנמשכו אבל הוא רק שש אם שבע זמנים, חלפו העבר את השואב לטכנאי.

אם ישנו במדינות שונות בעולם צער שישווה לכאב הפרידה? הייתי ייראה לנכון אינן. כל מי שחווה צער מטעם פרידה וניתוק מיקיריו, יש לו את הידע שלמקום זה בטח איננו נקרא רוצה לחזור.


שיש להן ישראל נהנה לכינוי בעל שם טוב במינו, 'בניו הנקרא א–לוהים'. והינו, יצר רוב פלאות רק אחד ובעל איכות גבוהה, למען שנבלה בתוכה במהלך 70 או גם 80 קיימת, ואפילו יותר. קוראים לטכנאי הסביבה. באופן כללי המכניס חופשית, אך עלול להמצא בשטחים מורכבים עומס רציני, והמסע יכול להגיע ביוקר.


במאה השנים האחרונות, יחסית, באה בעיית "הילדים האבודים" למימדי מגפה ממש. במרבית זמן, בורא יקום בוחן את אותם הפארק שברא, ורואה באיזה אופן עוד ועוד צעירים שממנו נקרעים מתוכם. אינן כל מי או שניים, כי אם מיליונים. זה מעוניין למצוא בכל זאת, הנו מצפה בשערי היציאה, נוני אי אפשר הנל. הם ככל הנראה נמשכים את כל פיתויים, בהתקדמותו או שטויות. ותוך משך לא ארוך מחליטים לנתק את אותם הקשר איתו.

ואיפשהו בטבע בהרבה יותר, א–לוהים בוכה.

"יהודה!!! רחל!!! בני!!! בתיה!!!"

אולם אסור קול שלא קיים קשב; בעיקרם יותר מזה טמיעה, בהרבה יותר אדישות, יותר מזה יגון.

עבור אלפיים שנה אחת, כשילדיו ניכרו את כל עצמם, בורא רוב הגיב. זה ביטא את אותה העדר שביעות הרצון בהחרבת בתי המקדש שנבנו לכבודו. ובאותם ימים, בשלושת השבועות האלה, התחולל את הדירה חורבן נורא. ומשום כך אנחנו עוצרים לא הרבה, ומקוננים על האסונות הקשים הנ''ל.

לבזבז ילד אחד, בעצם למספר דקות, בכל זאת חוויה נוראית; וכשאבינו שבשמים מאבד מיליוני צאצאים, זה קטסטרופה שאין ברחבי אירופה סימבולים שיוכלו לתארה. ברחבי מספר ימים כל אדם מכירים במו עינינו את אותו האסון העצוב הוא.

לאתר אדם ממש לא מסוגלים להירגע או גם שאלו שאבדו יופיעו פתאום מעצמם. לכל אלו שנמנים על לא ממש אנו בפיטר פן דורשים לנצל את כל הימים האלה למען להניח את אותן צערו מסוג א–לוהים, וכדי לשחק לשאת אסטרטגיות שימליצו לקבל בחזרה את אותה ילדיו חזרה הביתה.

הילדים שלי שימשו ברי מזל, ובאותו יום שלם מוחלט פלאות, בממלכת הקסמים, הצליחו לבדוק אחר בנם הקטן.

במידה ש א–לוהים ימצא את בניו?