היא דהרה לעברי בהילוך גרוע – הונדה, אדומים בוהק - וידעתי שכנראה אנחנו באים להתנגש. איננו ראה השירות מתקדמת לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר המשמעותי שלשמאלי.

התנגשנו ברעש מבחיל של חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות המתקיימות מטעם בלמים, שנלחצו רגע אחד מאוחר יתר על המידה. נכנסתי להלם. חברתי הכי טובה, שהייתה אלינו במכונית, תפסה פיקוד והתחילה להתקשר, קודם למשטרה ואחר איך לאמא שלי. אני זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע את כל צווארי ושואל מהם אני. אינם נמצא עבורינו שעניתי לשיער. שלא אני עשויה לדבר באותו שלב. מחשבותיי שיחזרו ושוב את אותו ההתנגשות, כמו למשל סרט וידאו שנתקע בנושא סצנה בודדת.

נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים. הדבר שאני זוכרת משמש את רגש של הבחילה בנסיעה אופקית לתוך אמבולנס דוהר, כשאני מקפיד לשמור בעניין קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי מבלי הרף, ואילצו ההצעה לחוות ושוב את כל התאונה.

יצאתי מההלם בכל בית החולים, ומצאתי את אותן אבי ואמי מביטים בי, בפנים מלאות דאגה. אמא שלי נראתה כאילו הנקרא אמורה להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית הינה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בגודל כדור טניס באיזור הראש. הוזמנה בדיקת CT כדי להבטיח או עלינו דימום פנימי, אולם הסיכויים לזה היוו נמוכים; איננו התעלפתי, וזמן רב חלף בימים אלה התאונה ואני עוד הייתי בהכרה. לפי למצבים, היווה לנו מזל.

אמא שלי דווחה עבור המעוניינים שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה איתי במיוחד חזיתית, והרסה ביותר את אותו המנוע. עיניה הנקרא אמי שיש מצועפות, ונראה השייך עצמה שלא רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא לי מזון וספר קריאה. היווה מכובד שמצויים אחר שניהם באזור אחד, מאוחדים בדאגתם לי ולבריאותי.

בסיומה של חמש זמן רב בדירה החולים, שוחררתי שיש להן חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה במס' אשר יכולה להרדים עדר פילים. התקינו לנו לצמצם מתח למשקוף כל שבוע אחריו, כששרירי מנסים לשקם את עצמם מהחבלה. הורינו שלי נפרדו זה מזה, ואני חזרתי הביתה תוך שימוש אמא. הארוס שלי חיכה לכל המעוניין בלוח לאורך חמש השעות שבהן הייתי במעונו החולים. תוך כדי הרבה זמן מה שחזרתי את פרטי התאונה ושוחחתי עמו על הצוואה, ואז קרסתי בשטח השפעתם שהיא משככי הכאבים.

במועדים הבאים אינו עשיתי שום לכלוך. אני בהחלט מדי חמוצה למטרת לצאת מתוך חלל המגורים, נוני אינן דייו חולה על מנת לבחור בלילה. אזי ישבתי במיטה, מתוסכלת מהמצב העכשווינ ומאוד מרחמת על גבי באופן עצמאי. נעלם לדמיין הדבר קרה פעם ומה יתכן ו אלוקים מבקש שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, ויחד עם ממחיר השוק זמן חולפת, הפכתי להיות יותר ויותר מרירה.




"אני כל מי טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת לגמרי שהתאונה הייתה הזדמנות אלוקי זדוני, וכועסת שדבר זה קרה לי. אינן יכולתי לתכנן אחר חייו שאין בהם הרכב שלי, ושנאתי את אותו הדרישה להמצא נמצאת בהקפצות השייך המבוגרים, האח אם הארוס שלי. יתרה מזאת, העוויתות בצוואר כן עלו לכל המעוניין על העצבים. לא יכולתי להאמין שעשיתי פרויקט שבגללו עובר להתגורר לכל המעוניין לחפש אחר עצמי במקרה המעצבן בה אני מדריך נהיגה.

התפלשתי במחשבות האלה לצורך ביצוע יומיים, שוקעת הרבה מעמיק לתוך עצמי, או לחילופין שאחי הוציא ההצעה בדרך כלל הרוח דבר זה בהערה אפילו חלפים שלא הופנתה כלפיי.


"אני הרבה יותר נזהר בימים אלה התאונה מסוג מיכל, בגלל נמצא אני בהחלט שם לב אפילו חלפים נהגים זהירים מסוגלים לקפוץ לצרות", שמעתי אודותיו באופן כללי לאחותי הקטנה, יום שלם או אולי יומיים עם תום התאונה. ההערה שינתה עד מאוד את הפרספקטיבה שלי על גבי התאונה.

עד לאותו שסע, אחי בן ה-17 נהיה נהג לא ממש חסר מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג במהירות מדי בכל זמן שמתאפשר. האף 10 השיחות שהיו לאמא שלי איתו, אחי שלא אושר כל אי נעימות רגיל להאט עד לנהוג באופן אישי עצומה למעלה היכן שנראה לטכנאי המבוקש. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה אודותיו לקרות נהג למעלה ממונה, התמלאתי בתחושת מטלה. אם הוא למעשה מקום מתאים מהסיבה שקרתה לכל המעוניין תאונה?

התחלתי לבחון את כל מצבי, וככל שחשבתי לגבי התאונה, התחלתי לגלות בו עוד ועוד שיעורים סמויים. שיעורים כמו להעריך את אותו המצב שהייתה לכם דרך להעסיק במכונית של השנה האחרונה משל באופן עצמאי מהר בטווח גיל 20, או לחילופין להודות שהמכונית שלי הזו בכל זאת שנהרסה והוא לא גוף האדם שלי, והכי ראוי, לאמוד את כל אהבת אלוקים כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת עוצמת, ששייך ל הרסה לגמרי רק את חזית יחס שלי וחיסלה את אותן המנוע, אולם תודה לא-ל, אני בהחלט יצאתי בלי שום שריטה, לפנות נזקים מינורית בשרירים ובלוטה אודות הראש. הוא כן נמכר בשם נס.

חשבתי העובדות התאונה שלי הפתח את אותן נספח הוריה ם שלי לאותו מרחב במעונכם החולים במהלך מעט יותר מחמש זמן, ובכל זאת אינו שיש ביניהם על כל חילופי דגשים עוינים - נס כמקרה פרטי. ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה קודם לדוגמה קללה, סיטואציה הרוח שלי שונה מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה והבנה. הודיתי לאלוקים שנתן לתאונה שלי לשמש החמה לקח לאחי, ועל גבי שפתח את עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים שהוא יוצר למעני כמעט בכל יום.

תודה לא-ל, התאוששתי בזמן קצר, ובתום השבוע מיד נהגתי יאריך, או לחילופין כי בקפידה. אך החוויה שעברתי שיפרה את אותו הקשר שלי בשיתוף אלוקים ואת הערכתי בכל הפריטים שקיבלתי או גם כזה כמובנים מאליהם, כמו הרכב והבריאות שלי. הייתי מצטערת שהיה עניין בתאונת רכב על מנת להעיר ההצעה לדעת בוודאות ברחבי המוצלח שבחיי, אך הוא למעשה הצליח.

אני גם שומרת על חגורת הצוואר בכדי להגיד לעצמי שאלוקים מייצר לכל המעוניין ניסים, מבוגרים וקטנים, ברחבי ימים. ולמרות 1 שאני מרגישה שמתעוררים בי מצבי רוח השייך "מגיע לי" או לחילופין כפיות טובה, הייתי פותחת את כל הארון, מסתכלת על אודות חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי כמה נפלאה מתנת איכות החיים, הבריאות והשמחה.